אודות עדי גולן-גל

"האדם שמזיז הרים, התחיל בלסחוב אבנים קטנות" (קונפוציוס).

הדרך שלי החלה בהתמודדות האישית שלי עם הורות מיוחדת, חוויה שעיצבה אותי והעניקה לי הבנה עמוקה לצרכים של משפחות המתמודדות עם אתגרים דומים.

נבו, בני, עבר שבץ מוחי למחרת הלידה ואני בחרתי להתמסר לשיקום שלו בבית.

צד ימין שלו היה משותק ואת השנתיים הראשונות לחייו ביליתי ביחד איתו על הריצפה,

מותחת והופכת, דוחפת ומושכת. מטפסת ביחד איתו את מדרגות אבני הדרך ההתפתחותיות.

בגלל היקף ואופי הפגיעה אף אחד לא ידע להגיד לי האם יצליח ומתי.

כשנבו היה בן שנתיים שאלתי את הנוירולוגית מה עוד אני יכולה לעשות, והיא הציעה לי לקרוא את הספר: 'ילדים עם צרכים מיוחדים' של גרינשפן וויידר.

הגישה נקראה אז FLOOR TIME, עוד לפני שנקראה DIR והפכה לשיטת טיפול בשם הזה.

הספר הפך להיות התנ"ך שלי, וממילא כבר הייתי איתו על הריצפה. 

בדיעבד, אני יכולה לזהות חלק מהגורמים לכך שבחרתי להתמסר לשיקום שלו. 

רגשות האשם שגם ככה מתלווים להורות הועצמו עד כדי המחשבה שנכשלתי, שקלקלתי. כאילו שעל הכול יש לי שליטה. תחושות שהעצימו עוד יותר את הצורך להיות בשליטה, הכול נבחן תחת האפשרויות השיקומיות.

בהתחלה הסתרנו מכולם את המצב. הקפדנו להצטלם כשמי מאיתנו תמיד מחזיק לו את יד ימין.

על השאלה: "מה הוא כבר עושה?" הייתי עונה "את הדוקטורט".

אמא שלי היתה שואלת מה אמרו בטיפת חלב ואבא שלי היה אומר שילד שעושה הכול לפי הספר, הוא בעיקר ילד שיודע לקרוא.

נבו נעמד בפעם הראשונה בסביבות גיל שנה וחצי והתחיל ללכת לבד בגיל שלוש.

זה כבר לא משנה מתי הוא התחיל, העיקר שהצליח.

הוא נכנס למסגרות של החינוך המיוחד – גן תקשורת ובהמשך במסגרת של כיתת תקשורת בבי"ס רגיל. 

בגיל ארבע הוא אובחן גם על הרצף האוטיסטי, ועם האבחנה הגיעו גם 100% נכות מהביטוח הלאומי. זה היה קשה, מדכא ומפחיד לראות פתאום  את הילד שלי דרך תיק רפואי שטוח וחד מימדי. ההישגים בשיקום המוטורי חידדו אצלי את ההבנה שהקשיים והאתגרים שבדרך הן משוכות שצריך לעבור, גם כשאין לי מושג עד לאן אפשר להתקדם.

אני מזכירה לעצמי שאל מול 100% נכות ישנם 100% פוטנציאל למימוש.

הזוגיות שלי התפרקה, ומצאתי את עצמי לבד מול האתגר המורכב של גידול ילד עם צרכים מיוחדים.

ההורים שלי היו חלק משמעותי מאוד במערך התמיכה בי ובמסירות לצרכיו המיוחדים של נבו.

האמירה שלהם: "אנחנו איתך במה שאת צריכה, מתי שאת צריכה ואיך שאת צריכה" ממש לא הייתה מובנת מאליה.

נדרשתי להבין ולדייק עם עצמי למה אני זקוקה, איזו עזרה אני מבקשת.

כשנבו במסגרות ויש לי עזרה מההורים,  התפניתי להרחיב ידע וללמוד, לקבל כלים נוספים לשיקום שלו.

במהלך השנים למדתי טיפול בתנועה וטיפול בסיוע בע"ח, טיפול ABA, הכשרות ב DIR  והדרכת הורים.

לאחר שראיתי את ההורים שלי, את האתגרים הייחודיים העומדים בפניהם, איזה תפקיד חשוב ומשמעותי הם ממלאים, כמה זה מורכב להם להיות במקום הזה וכמה מגיע להם שגם הקול שלהם ישמע, המשכתי ללימודי הנחיית קבוצות בגיל השלישי במכון אדלר. 

אני מאמינה שסבים וסבתות הם עוגן משמעותי בחיי הנכדים וההורים, ורואה משמעות רבה וחשיבות בתפקידם בחיי נכדיהם ובמתן תמיכה להורים, במיוחד כאשר מדובר בילדים עם צרכים מיוחדים.                                                           

כיום אני מעבירה סדנאות אדלריאניות ומרצה לסבים וסבתות לנכדים עם צרכים מיוחדים, ומעניקה להם כלים להתמודדות עם האתגרים הרגשיים והמעשיים.