ההורות המיוחדת – מרתון משוכות בהליכה
כמי שעברה את המסע בעצמי, אני יכולה להבין את הקשיים והאתגרים עמם אתם מתמודדים.
אני מציעה:
ידע רחב, הרבה ניסיון והבנה,
יד מכוונת ואוזן קשובה,
אמונה גדולה ועצה טובה,
חיוך והרבה אהבה.
כשהורים מגיעים אלי, זה בדר"כ מיד לאחר קבלת האבחון.
כאימא, אני יודעת שזהו רגע מטלטל, הרגשות מעורבים ומעורבבים.
פחד, לעיתים גם בהלה, חוסר וודאות והרבה דאגה מפני העתיד.
יש שמרגישים הקלה מעצם הוודאות שבהגדרה, יש שמרגישים אשמה, בושה, או כישלון.
כל מנעד הרגשות לגיטימי.
בהתחלה האבחון צובע את הכול.
כמו שכשמערבבים קפה שחור, צריך לתת זמן לגרגירים של הקפה לשקוע, ולראות מה נשאר בצלול..
שתי שאלות שאני שואלת במפגש ראשון עם הורים הן:
כי האבחון וההגדרה הם רק חלק ממי שהוא.
האבחון וההגדרה עוזרים בסופו של דבר לחדד את הצרכים והמענים הנכונים, וכמובן שגם תורמים למיצוי זכויות.
ישנן שיטות טיפול שונות שמהן ניתן לאמץ את מה שנכון לילד, ובעיקר אני מאמינה במה שנכון להורה. אם זה לא יהיה נכון לי, כאימא, יהיה לי קשה לגייס לזה את הילד.
תסמכו על האינטואיציה ההורית - אתם מכירים את הילד שלכם הכי טוב, ואף אחד לא יאהב אותו כמוכם.
גם אם מתעוררים ספקות לגבי תחושות הבטן, זה טוב, זה משאיר מקום לאפשרויות חשיבה נוספות,
עפ"י רוב, זה עוזר בלדייק את מה שמלכתחילה היה הנטייה האינטואיטיבית.
חשוב למדוד את ההתקדמות של הילד ביחס לעצמו במקום ביחס לנורמה.
הבן שלי התחיל ללכת בגיל 3 ולדבר בגיל 5.
היום זה כבר לא משנה מתי הוא התחיל, העיקר שהצליח.
אני מאמינה שאל מול 100% נכות ישנו 100% פוטנציאל למימוש.
עזר לי בתחילת הדרך ועוזר לי גם היום - אני מתייחסת אל הקושי כמשוכה שצריך לעבור במטרה להתקדם, כשאין לי מושג כמה רחוק אפשר להגיע.
אחת המשימות היותר מאתגרות בעיני היא התיווך הדו כיווני:
לתווך לילד את העולם ולתווך לעולם את הילד.
מה אומרים? איך אומרים? למי אומרים?
אני מאמינה שיש חשיבות גדולה למערכי התמיכה במעגלים השונים: משפחה קרובה ומורחבת, חברים, קולגות, והורים דומים. במילים אחרות: כל מי ומה שעוזר.